"מאז 1887 ועד לתחילת שנות התשעים, כל המדע המערבי היה מבוסס על העיקרון שמה שמתרחש במקום אחד, לחלוטין אין לא השפעה על מה שמתרחש במקום אחר. כעת אנחנו יודעים שהנחה זו מוטעית בתכלית.

לכן, ברצוני לחלוק איתכם שלושה ניסויים מדעיים שערערו לחלוטין את יסודות הפיסיקה המערבית.

הראשון שבהם נערך על ידי פיסיקאי רוסי, ולדימיר פופונין, בתחילת שנות התשעים. הוא הגיע לארה"ב כדי לסיים סדרה זו של ניסויים. פופונין רצה לחקור את הקשר בין דנ"א אנושי לחומר שממנו עשוי העולם שלנו, שהוא חבילות אנרגיה קטנות שאנו מכנים פוטונים, חלקיקי אור זעירים אם תרצו. במהלך הניסוי הוא לקח שפופרת מזכוכית, רוקן ממנה את האוויר, ובכך יצר מה שנקרא ואקום, כלומר חלל ריק. אבל אנחנו יודעים שמשהו בכל זאת נשאר – ואלו חלקיקי האור הקטנים האלה.

פופונין מדד את החלקיקים כדי לראות מה הפריסה שלהם. האם הם מפוזרים ועפים בתוך השפופרת, האם הם מצטברים בתחתית, ואם לא, מה קורה להם. התוצאות של חלק זה של הניסוי לא הפתיעו. חלקיקי האור הקטנים, הפוטונים, היו פרוסים בצורה אקראית לגמרי. ולכך הם ציפו. החלק השני של הניסוי מעניין מאוד. כי הם הניחו דנ"א אנושי בתוך השפופרת. וכשהם מדדו שוב את פריסת הפוטונים, הדנ"א האנושי גרם לפוטונים ליצור היערכות מסודרת. לדנ"א היתה השפעה ישירה על החומר שעולמנו מורכב ממנו.

זהו בדיוק מה שמסורות רוחניות עתיקות אמרו תמיד: שלמשהו בתוכנו יש השפעה על העולם סביבנו.

הניסוי השני מופלא. הוא ניסוי שנערך במסגרת הצבא. מה שהם עשו למעשה הוא, שהם לקחו דנ"א אנושי, מתוך רקמת הפה של מתנדב, והכניסו את הדנ"א למתקן שיכל למדוד את התנודות שהדנ"א הזה עובר. הם עשו זאת בחדר אחד של בניין, בעוד שהמתנדב שהדנ"א נלקח ממנו שהה בחדר אחר באותו הבניין.

וכאן זה מתחיל להיות מעניין: הם הפעילו מה שהם כינו "גירוי רגשי" על המתנדב, גירוי שיפיק תגובות רגשיות אמינות וטבעיות, כמו שמחה, צער, פחד, כעס או זעם, כאמור בחלק אחד של הבניין. ובאותו הזמן הם מדדו את הדנ"א שבמתקן, כדי לראות אם הוא יושפע מהשינויים הרגשיים של המתנדב. על פניו לא היה צריך להיות קשר כזה: בפיסיקה המערבית של היום אין לחלוטין דבר שיציע שאותו דנ"א עדיין קשור למתנדב. אך הממצאים הוכיחו את ההפך: הם מצאו שבדיוק בזמן שהמתנדב עבר שיאים ושפל רגשיים בחדר אחד בבניין, גם הדנ"א שבמתקן עבר שיאים ושפל רגשיים בדיוק באותו הזמן בחדר אחר באותו הבניין. [בניסויים עוקבים התברר שהשפעה זו תקפה גם כאשר המתנדב ממקומם במרחק 650 ק"מ מהמתקן].

הניסוי השלישי נערך גם הוא בתחילת שנות התשעים במסגרת מכון לחקר הלב: Institute of HeartMath. מכון זה הוא מוסד חלוצי למחקר שיושב בצפון קליפורניה ואשר חוקר את הלב האנושי, מתוך ההנחה שהלב הוא יותר מסתם משאבה שמנתבת את הדם בתוך הגוף שלנו. שאמנם זה מה שהיא עושה, אבל זה רק המינימום של מה שהיא עושה. הם מגלים שהלב שלנו הוא השדה המגנטי החזק ביותר בתוך הגוף, ושלשדה האלקטרומגנטי שמופק על ידי הלב יש השפעה שפרוסה הרבה מעבר לגוף שלנו.

הם בנו ניסוי לבחון את ההנחה הזאת. הם לקחו דנ"א, בודדו אותו, וביקשו ממתנדבים שאומנו קודם לכן לחוש את מה שנקרא רגשות אנושיים קוהרנטיים, רגשות מאוד ברורים, של אהבה, הערכה, חמלה, כעס, זעם ושנאה, לחוש רגשות אלה על פי הנחיה. וכאשר אנשים אלה חשו את אחד מהרגשות האלה, הם מדדו את תגובת הדנ"א. וזה מה שהם מצאו: בנוכחות רגשות כמו הערכה, אהבה,חמלה וסליחה, הדנ"א נכנס למצב מאוד רגוע והתארך. ובדיוק ההפך קרה עם רגשות כמו כעס, זעם, קנאה – הדנ"א התכווץ לקשר קטן, נהיה קצר יותר וחלק מהתפקודים שלו הושבתו.

כשמתייחסים לניסויים אלה כאל יחידה אחת, ניסויים מבודדים אלה, במקום שיהיו מעניינים בפני עצמם, הם מתחילים לספר סיפור. וזהו הסיפור: הניסוי הראשון אמר שלדנ"א שבגופנו יש השפעה ישירה על העולם שלנו, על החומר הפיסי ממנו העולם שלנו מורכב, ברמה האנרגטית. הניסוי האחרון מראה שלרגש אנושי יש יכולת לשנות את הדנ"א, ולדנ"א יש את היכולת להשפיע על העולם שמסביבנו. והניסוי האמצעי, זה שנערך על ידי צבא ארה"ב, מראה, שבין אם אנו נמצאים באותו הבניין, או במרחק 650 ק"מ, ההשפעה זהה. איננו קשורים על ידי מרחב וזמן. ולמעשה, תוצאות הניסויים הם בדיוק זה, שלך ולי יש את הכוח בגופנו שאינו תחום על ידי חוקי הפיסיקה - בדרך שאנו מבינים אותם היום.

מסורות עתיקות, לא רק שהכירו ביחסים האלה, הן מזמינות אותנו לעשות צעד אחד נוסף, והן השאירו הוראות מדויקות כיצד ליישם זאת בחיינו. בשלהי שנות השמונים [של המאה הקודמת] הועסקתי כמהנדס בתעשיות הנשק ובחברות תעופה וחלל. התחלתי לחקור את המושגים האלה, כמהנדס שמתבונן בעולם הסובב אותו, כדי להבין את ההיסטוריה של אלו שבאו לפנינו.

והחשיבה הזאת הנחתה אותי למסע אל כמה מהמקומות הכי מדהימים בעולם. מהמקדשים של מצרים אל הרי האנדים של בוליביה ופרו; בהודו, נפאל, הרמות של מרכז סין וטיבט; בכל מרחבי המדבר באזור הדרום-מערב האמריקני; בחיפוש אחר מידע ורמזים שיוכלו לעזור לנו להבין כיצד אנו מתייחסים לעולם וכיצד אנו יכולים להשתמש בכוחן של התחושות, אותו כוח הדובר בשפת העולם המצוי סביבנו.

וזה בדיוק מה שראש מנזר בטיבט [מקום שגרג ביקר בו במסגרת חקירותיו] תיאר לנו. הוא תיאר דרך של תפילה המבוססת על תחושות. הוא אמר: אנו חייבים לחוש את התחושה כאילו התפילה כבר נענתה. ודרך התחושה הזאת אנו מתקשרים עם כוחות הבריאה ומאפשרים לעולם להגיב אלינו; מאפשרים לשדה זה, להולוגרמה הקוואנטית, לתודעתו של האלוהים, להגיב אלינו עם אותו הדבר שאנו חשים בלבנו. לכן, במקום להתפלל ולחוש חסרי-אונים במצב כלשהו, אנו אומרים: אלוהים יקר, בבקשה, תן לשלום לשרור בעולם – דרך זו של תפילה מזמינה אותנו לחוש כאילו אנו כבר משתתפים בשלום כזה.

בשנת 1972, השתתפו עשרים וארבעה ערים מרחבי ארה"ב בניסוי שבחלק הראשון שלו אנשים אומנו לחוש את תחושת השלום באופן מסוים ומדויק ביותר. אנשים אלה מוקמו בערים הללו באופן אסטרטגי. מספר התושבים בכל אחת מהערים עלה על עשרת אלפים. הניסוי הזה מתועד בדרך כלשהי בחלק מחקירות המדיטציה הטרנסנדנטלית שנעשו בתחילת שנות השבעים. מה שקרה היה, שבמשך הזמן שבו האנשים חשו באופן פעיל את תחושת השלום, הרי שבקהילה שסביבם, באותן הקהילות, התרחשה ירידה בפשיעה מבחינה סטטיסטית; כולל פשעים אלימים נגד אנשים, תאונות דרכים ועוד. בכמה ערים, כמו שיקגו שבה נמצאת בורסה לניירות ערך, הבורסה נסקה לשיאים, בזמן שבו תחושת השלום נחוותה על ידי אותם אנשים. וכאשר הם הפסיקו את תפילותיהם, כל הסטטיסטיקות האמורות חזרו למצבן הקודם. הם חזרו על הניסוי הזה כמה וכמה פעמים.

הממצאים כל כך מדויקים שהיום אנו יודעים כי עורכי הסטטיסטיקה יכלו לקבוע באופן מדויק את מספר האנשים שדרושים כדי לאתחל השפעה מעין זו. עתה, אחלוק עמכם את המשוואה ולאחר מכן אתאר את מה שאומרת הנוסחה הזאת. ניתן להבחין בהשפעה כאשר מספר מסוים של אנשים משתתפים בניסוי. מספר זה, המספר המינימלי, הוא השורש האריתמטי של אחוז אחד מתוך האוכלוסייה הנתונה
(√1%).

אם כן, מה זה אומר? אם מדובר למשל בעיר שאוכלוסייתה מיליון אנשים, אם תיקחו אחוז אחד ממיליון ואח"כ תחַשבו את השורש המספרי של הסכום של אותו אחוז אחד, המספר שתקבלו ייתן לכם את מספר האנשים הדרושים – כלומר, את מספר האנשים המינימלי הדרושים כדי להתחיל את ההשפעה האמורה. כמובן, ככל שמספר זה עולה, ההשפעה מתחזקת. לעיר המונה מיליון איש, המספר המינימלי הוא רק 100 אנשים שימדטו. בעולם המונה 6 ביליון אנשים, השורש המספרי של אחוז אחד מאוכלוסייה נתונה, הוא רק כ-8000 אנשים.

בערך באותו הזמן היתה לי הזדמנות לראות וידאו המתאר ריפוי של סרטן שלפוחית השטן בקוטר של שישה אינצ'ים בגופה של אישה, אשר במונחים של הרפואה המערבית לא ניתן היה לנתחה. כמוצא אחרון, היא פנתה לבית חולים לטיפול לא תרופתי בבייג'ין שבסין. [מאז נסגר בית חולים זה על ידי הממשלה הסינית.]

הסרט מראה את האישה שוכבת בחדר בבית החולים. היא ערה לגמרי, מודעת לגמרי, והיא מאמינה בתהליך שעומד לקרות. מלפניה נמצא טכנאי אולטרה-סאונד אשר מעביר מטה אולטרה-סאונד מעל בטנה התחתונה, אותה אנו יכולים לראות על מסך טלוויזיה מפוצל לשניים. בצד השמאלי של המסך, הם מראים צילום אולטרה-סאונד סטטי של מצב שלפוחית השתן שלה, כולל הגידול, לצורך השוואה. כך שאנו יכולים לראות איך נראה מצבה לפני התהליך. בצדו הימני של המסך אנו יכולים להתבונן בגידול בזמן אמת, כאשר שלושה אנשי צוות עומדים מאחוריה, העובדים עם האנרגיה של גופה של האישה והתחושות הבאות מתוך הגוף שלהם.

ומה הם עושים? הם מתחילים לזמר משפט קצר עליו הם הסכימו קודם לכן, ואשר עבורם מחזק את התחושה, בתוכם, שהיא כבר נרפאה. המשפט הזה משמעו: "כבר נרפאה, כבר הושלם". ובעוד הם מתחילים לחוש את התחושה ולומר את המילים בינם לבין עצמם, אנו יכולים לראות על מסך הטלוויזיה בזמן אמת את הגידול הסרטני הזה בעוד הוא נעלם תוך פחות משלוש דקות. זה לא כמו במקרה של סרט דוקומנטרי שבו ניתן לראות שושנה שנפתחת בחצי דקה, ולמעשה זהו תהליך שאורך ימים. מה שתיארתי קודם אורך פשוטו כמשמעו בפחות משלוש דקות. גופה הגיב לתחושות של הצוות, אשר אומנו לחוש את התחושות אותן חשו למעשה. כל מה שחשו היה התחושה של איך זה לחוש כאשר הם נמצאים בנוכחותה של אישה שכבר נרפאה. הם לא ראו אותה ולא התייחסו אליה כאל אישה חולה. הם לא אמרו, "סרטן רע, עליך להיעלם".

היתה לי הזדמנות לדבר עם האדם שצילם את הסרט הזה, לוּק צ'אן, ושאלתי אותו שאלה. אמרתי, "מה היה קורה אם שלושת אנשי הצוות לא היו שם. האם האישה הזאת היתה יכולה לעשות את זה בכוחות עצמה? האם מי מאיתנו יכול לעשות את זה בכוחות עצמו?" הוא חייך אלי ואמר, "גרג, מבחינת האפשרות היא יכולה היתה לעשות את זה בכוחות עצמה. אבל יש משהו בנו, בני אנוש. נראה שאנו חשים מועצמים יותר וחזקים יותר כשאנו נתמכים על ידי אחרים, גם בדברים שאנו מאמינים בהם, בדברים שאנו בוחרים להשיג."

לאחרונה, נעשה מחקר על ידי מאסארו אמוטו [ואנשי צוותו] בהקשר של היחס בין רגשות אנושיים, תחושות אנושיות וטיפות מים. מדענים אלה, פרויקט מחקר מסוים זה גילה, שטיפות מים, אשר מרכיבות מעל 70% של עולמנו וגופנו, מגיבות לרגש אנושי, בין אם הוא נחווה בגוף, או אפילו כתוב על פתקיות שממוקמות על צלוחיות שמכילות את המים. וגם הרגשות של החוקר, כאשר הוא רושם ושַֹם את הפתקיות מתחת לצלוחיות. לאחר מכן, הצלוחיות הוקפאו לזמן מסוים, ולאחריו הוצאו מתהליך ההקפאה. כאשר הן מתחילות להפשיר, הן מתגבשות. התברר שגבישים אלה מתארים בצורתם את מה שהתרחש עם הרגשות.

[כאן מראים בסרט גבישי מים בשלבים שונים של התגבשות סימטרית, שצולמו על ידי ד"ר אמוטו]

זוהי דוגמה יפהפייה ומובהקת לדרך שבה יש לכל אחד מאיתנו ההזדמנות להשתתף - לא לשלוט ולהפעיל במניפולציה - אלא להשתתף באירועים של עולמנו, באירועים שבחיינו, בחיי המשפחה שלנו, בקהילה שלנו ובגופנו, באמצעות השדה שמקשר את כל הבריאה."